<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ה' שער ה'</h1>
<h2>דף ק:</h2>
מנהג הוא בהרבה מקומות שהבן הגדול יורש מקום אביו של בית הכנסת, וכתב (הרשב"א) בתשובה יש מנהג בעירנו שהיו דנין כך הזקנים והגדולים שלפנינו, ואנו אחריהם והיינו עושים מעשים בכל יום. ואע"פ שדנין כך בעירנו אין למידין מעירנו, אם לא נהג במקומות אחרים שלא דן ב"ד שלהם או שלא אירע להם דין על זה ואין מנהג ידוע ביניהם, אין לגדול יותר משאר הבנים. עד כאן.
<h2>דף קלט.</h2>
מי שהניח בנים גדולים וקטנים, חולקים בשוה. נשאו גדולים ישאו קטנים. ואם אמרו קטנים הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם בחיי אבינו, אין שומעים להם, אלא מה שנתן להם אביהם נתן, ר"ם כתבו פ"ט דנחלות, ואיתה פרק יש נוחלין. וענין השושבינות אינו נוהג עתה ולא כתבו. ושם כתבו הר"ם ובפרק ו' ובפרק ז' בהלכות זכיה.
<h2>דף קמג:</h2>
הניח בנים גדולים וקטנים, והשביחו גדולים את הנכסים, השביחו לאמצע. ואם אמרו גדולים ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אנו עושים ואוכלים, השביחו לעצמם. ודין זה כשהשביחו נכסים מחמת הנכסים, אבל שבחו מחמת עצמם השביחו לעצמם. ופירוש השביחו נכסים מחמת (עצמן) [הנכסים], כגון דקלא ואלים, ארעא ואסקא שרטון. ומחמת עצמן, כגון שטרחו עצמן לשכור פועלים. ורבינו חננאל והראב"ד פירשו שהשביחו נכסים מחמת הנכסים, כגון ששכרו פועלים מממון תפיסת הבית, ואע"פ ששכרו פועלים וטרחו להכניסם ולהוציאם ולקנות ולסחור ולישב בחנות, מוחלין בכך. אבל השביחו מעצמם, כגון שהוציאו הוצאות משל עצמם, השביחו לעצמם. דאין אדם עשוי למחול ממון שהוציא בשל אחרים וכמי שהתנו דמי. וכן הדין במה שטורחים בגופם, כגון שנוטע או מביא משא על כתפו ועושה מלאכה שאין הקטנים עושים אותה שאינם יכולים לעשותה. וכל שהקטנים יכולים לעשותה הגדולים מוחלים עליהם. ואם המלאכה כבידה שאין הקטנים יכולים לעשותה אין (הקטנים) [הגדולים] מוחלים, ולא שנא קטנים המוטלים בעריסה [ולא שנא גדולים מהם] כל שהקטנים דעלמא עושים אותה הגדולים מוחלים. כן דעת הרשב"א.
<h2>דף קמד.</h2>
האפטרופין רשאים לתת ממון היתומים ביד אחרים לשם עסק, שיהנו הם והיתומים. ואי נמי הם בעצמם רשאים לקחת לעצמם ולהשתכר בהם כמה שישתכר בהם אחר דעלמא, ובלבד שיודיע לב"ד. כן [כתב] הראב"ד. והרשב"א [כתב] שאין צורך לבית דין רק אפילו בפני עדים סגי שיאמר ראו מה הניח ומה השביח.
